רשב"א על בבא קמא ע״ט

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב"א על בבא קמא ע״ח ע״ב רשב"א על בבא קמא פ׳ ע״א »

1 בבא קמא פתח ↗

מַתְנִי׳ גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם; אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם, וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם; אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם – פָּטוּר.

2 בבא קמא פתח ↗

גְּמָ׳ בָּעֵי אַמֵּימָר: תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִים, אוֹ לֹא?

3 קידושין פתח ↗

אִי נָמֵי: בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת. מַתְנִי׳ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְזוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן. גְּמָ׳ בְּכֶסֶף מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״. וְאֵימָא עַד דְּאִיכָּא שְׁטָר, דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״! אִי כְּתִיב ״יִקְנוּ״ לְבַסּוֹף – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״יִקְנוּ״ מֵעִיקָּרָא, כֶּסֶף – קָנֵי, שְׁטָר – רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר – לֹא קָנָה. וְאִי פָּרֵישׁ – פָּרֵישׁ. כִּי הָא דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין כִּי זָבֵין אַרְעָא, אָמַר: אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא – אִיקְנֵי, אִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָרָא – אִיקְנֵי. אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא – אִיקְנֵי, דְּאִי בָּעֵיתוּ לְמִיהְדַּר, לָא מָצִיתוּ הָדְרִיתוּ. וְאִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָרָא – אִיקְנֵי, דְּאִי בָּעֵינָא לְמִיהְדַּר, הָדַרְנָא בִּי. וּבִשְׁטָר. מְנָלַן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים״, וְהָאָמְרַתְּ שְׁטָר רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא! אֶלָּא מֵהָכָא, ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁטַר מַתָּנָה, אֲבָל בְּמֶכֶר לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ דָּמִים. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: בִּשְׁטָר כֵּיצַד? כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם שָׁוֶה פְּרוּטָה, ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ״, ״שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ״ – הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה וּנְתוּנָה. הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּמַתָּנָה בִּיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לוֹ, וְלָמָּה כָּתַב לוֹ לְשׁוֹן מֶכֶר – כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כּוֹחוֹ. וּבַחֲזָקָה. מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם״, בַּמֶּה תְּפַשְׂתֶּם – בִּישִׁיבָה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ״, בַּמֶּה יְרַשְׁתֶּם – בִּישִׁיבָה. וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תַּנָּא תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנַן קָתָנֵי. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת וְגוֹ׳ עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּעֵינַן צְבוּרִים, אוֹ לָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּא שְׁמַע: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא חַיֶּיבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים,

4 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין בָּחוֹרָשִׁין וְטָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אַמַּאי? הָא לֹא מָשַׁךְ! אָמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל.

5 בבא קמא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: לִיסְטִים מְזוּיָּין – גַּזְלָן הוּא!

6 תוספתא כפשוטה על בבא קמא פתח ↗

45. ולא שתהא יוצא ורועה בשוק וכו'. כפו"פ הנ"ל, תוספות פ' א', סד"ה מהו, תוספ' רבינו פרץ פ' א', ד"ה ואלא, שטמ"ק שם, רשב"א ע"ט ב', ד"ה אין, נ"י פ"ז סי' ק"מ. ובבבלי נשנית בבא זו להלן בדברי רבן גמליאל.

7 בבא קמא פתח ↗

7 בבא מציעא פתח ↗

וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ רוֹעֶה! וְאָמַר רַב יְהוּדָה: סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְּעָלְמָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֲנַן חֵיוָתָא לְרוֹעָה הֵיכִי מָסְרִינַן? וְהָא כְּתִיב: ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! אֶלָּא חֲזָקָה: אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ וְכוּ׳. עַל דְּאִית לֵיהּ מִשְׁתְּבַע, אוֹ עַל דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁתְּבַע! אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ. וְנֵימָא שְׁבוּעָה שֶׁכּוּלָּהּ שֶׁלִּי. וּמִי יָהֲבִינַן לֵיהּ כּוּלַּהּ? וְנֵימָא שְׁבוּעָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁלִּי – מַרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ. הַשְׁתָּא נָמֵי מַרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ. דְּאָמַר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי, וּלְדִבְרֵיכֶם – שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ. וְכִי מֵאַחַר שֶׁזֶּה תָּפוּס וְעוֹמֵד וְזֶה תָּפוּס וְעוֹמֵד, שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר: ״שֶׁלִּי הוּא״. וְנֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד נָמֵי אַשְּׁבוּעָתָא? לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הַאי דְּאָמַר רַחֲמָנָא מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. הָתָם אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, כִּדְרַבָּה. תִּדַּע דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. בְּפִיקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת. אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת – שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא! הָתָם נָמֵי אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט. סָבַר: מַשְׁכַּחְנָא לְגַנָּב וְתָפֵיסְנָא לֵיהּ. אִי נָמֵי מַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ בַּאֲגַם וּמַיְיתֵינָא לֵיהּ. אִי הָכִי, הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן אַמַּאי פָּסוּל לְעֵדוּת? נֵימָא: אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט, סָבַר עַד דְּבָחֵשְׁנָא וּמְשַׁכַּחְנָא לֵיהּ! כִּי אָמְרִינַן הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן פָּסוּל לְעֵדוּת, כְּגוֹן דְּאָתוּ סָהֲדֵי וְאַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּהָהִיא שַׁעְתָּא אִיתֵיהּ לְפִקָּדוֹן בְּבֵיתֵיהּ וַהֲוָה יָדַע, אִי נָמֵי דַּהֲוָה נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא! הָתָם נָמֵי, מוֹרֶה וְאָמַר: דְּמֵי קָא יָהֵבְנָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא קָא עָבַר עַל לָאו דְּ״לֹא תַּחְמֹד״? ״לֹא תַּחְמֹד״ לְאִינָשֵׁי בְּלָא דְּמֵי מַשְׁמַע לְהוּ.

8 בבא קמא פתח ↗

9 בבא קמא פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא, וּבַמִּדְבָּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

1 מתני' גנב מרשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן וכו' אבל אם גנב וטבח ברשותן פטור. כל המפרשים פי' סיפא בשלא הגביה שאלו הגביה כבר קנאו בהגבהה דהגבהה קונה בכ"מ והלכך בשטבח ומכר חייב שכבר נתחייב בגניבה. ויש להקשות א"כ מ"ש ברשותן אפילו שלא ברשותן בכי האי גוונא פטור דהכא לאו ברשויות קמיירי אלא בקניות וכאן וכאן בשקנה חייב ובשלא קנה פטור, ואי משום משיכה קאמר כלומר בשמשך בחוץ קנה וחייב דמשיכה קונה, וברשות הבעלים לא קנה, א"כ האיך מסתם סתומי גנב בחוץ דהא איכא רה"ר שאינו קונה במשיכה, ואפילו את"ל דמסתמא האי בחוץ במקום הראוי לקנות במשיכה קאמר כגון בסימטא א"נ בצידי רה"ר למ"ד כתובות ל"א ב' לאו כרה"ר דמו וא"נ ברה"ר עצמה למ"ד דמשיכה קונה בכ"מ ואפילו ברה"ר, דע"כ אית לן למימר הכי בסיפא דקתני הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב, אכתי איכא למידק דהא בהדיא קתני לה בבבא אחרינא דקתני הי' מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב. והראב"ד ז"ל כתב דהא אתא לאשמועינן דבעינן המצא תמצא בידו הגניבה כלומר שתצא מרשות הבעלים ואם נמצאת בידו או בשעת גניבה או בשעת טביחה ומכירה חייב. ואי קשיא לך סיפא הגביהו ומת ברשות בעלים חייב, התם דעתו להוציאו היה אע"פ שלא הספיק להוציאו אבל זה שלא הוציאו משם והיה יכול להוציאו מזיק הוא ואינו גנב שדבר בו הכתוב.

2 גמ' בעי אמימר תקנו משיכה בשומרין או לא. לא מסתפקא ליה לאמימר אם מתחייבים השומרים במשיכה אם לאו דפשיטא דבשעת משיכה קנו לאונסין וכדתנן בפ' השואל אמר לו שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי ושלחה בידם חייב, וגרסינן נמי התם א"ר הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ואמרינן למאי אילימא לאונסין מ"ש מפרה דמשעת שאלה אלא לחזרה, אלא קמיבעיא ליה אם תקנו בהם משיכה לחזרה כההיא דרב הונא קמבעיא ליה והמשאיל והמשכיר יכולין לחזור בהן עד שלא התחילו להשתמש בה או קנו משעת משיכה, ופשיט ליה ממתני' דקתני נתנו לבכורות בנו וכו' ולשומר חנם ולנושא שכר וכו' היה מושכו ויוצא ומת חייב מאי לאו שומר ובמשיכתו נתחייב הגנב וש"מ דמשיכת השומר משיכה גמורה היא שאין הגנב יכול לחזור בו שאילו היה יכול לחזור בו לא הי' הגנב מתחייב במשיכת השומר שעדיין לא יצאה מרשותו, ומשני לא גנב ומתני' ה"ק נתנו הבעלים לבכורות בנו והגנב היה מושכו ויוצא מבית השומר או מבית כהן חייב דגונב מבית האיש קרינא. ולפי פי' זה נתנו לבכורות בנו ולבעל חובו לא שנתנו להן לגמרי קאמר שא"כ היינו בעלים, אלא שנתנו לבכורות בנו ולבעל חובו באפותיקי קאמר שאם לא יפרע עד יום פלוני שיהא קנוי להם ולעולם השומר לא קנאו במשיכה לבד לחזרה עד שישתמש בה, וזה כדעת רב הונא דאמר בפ' השואל בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו. וג' מחלוקות בדבר, רב הונא סבר לא קנאו לחזרה ואפי' מדרבנן עד שיבקע בו ור' אמי סבר דמכיון שמשך אינו יכול לחזור בו דבר תורה וכדאמר התם על ההיא דרב הונא ופליגא דר' אמי דאמר ר' אמי השואל קרדום של הקדש מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה אלמא קני לו דבר תורה דאי לא האיך מבקע בו חבירו לכתחלה. ור"א סבר דדבר תורה ניתן לחזרה עד שיבקע בו אלא שתקנו בו חכמים משיכה וכדאמר נמי התם ופליגא נמי דר"א דאמר ר"א תקנו משיכה בשומרין כדרך שתקנו משיכה בלקוחות. אמר ליה רב אשי לא תדחיי' וכו' אלא לאו שומר וש"מ תקנו משיכה בשומרין כיון שנתחייב הגנב במשיכתו של השומר. והראב"ד ז"ל הקשה לפירוש זה דהיאך אפשר לומר שתהא משיכת השומר כמשיכת הגנב לקנות אותה הגנב באותה משיכה ולהתחייב עליה, דלא מבעי' למ"ד ב"מ ח' א' המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אלא אפילו למ"ד קנה חבירו הכא לא קנה הגנב דהתם שאני שמתכוין לזכותו למי שהגביהו לו אבל הכא שומר כי מגביה לי' לא לזכותו לגנב הוא מגביהו אלא לשמירה בעלמא א"כ במאי קני לי' גנב, והוא ז"ל פי' הא דאמימר תקנו משיכה בשומרין כלומר ולא נתחייב באונסין עד שימשוך או דילמא מכיון שקבל עליו נתחייב בשמירתו וכדאמרינן בהשואל צ"ד ב' פרה במשיכה ובעלים באמירה, ושאל כאן אמימר מי נימא דפרה באמירה כבעלים. ואתינן למפשטה ממתניתין דקתני נתנו לבכורות בנו ולבעל חובו ולשומר חנם וכו' הי' מושכו ויוצא וכו' ברשות בעלים פטור מאן פטור לאו שומר, ותרתי מילי קתני נתנו הגנב לבכורות בנו ולבעל חובו ומשכוהו אלו ויצאו פטור הגנב מתשלומי ארבעה וחמשה שעדיין לא קנאו ואין כאן מכירה וכן אם מסר אדם שורו לשומר חנם ולשואל אין השומר חייב בשמירתן עד שיוציאנו מרשות הבעלים, וש"מ תקנו משיכה בשומרין. לא גנב וחדא קתני שאם נתנו גנב לבכורות בנו ולבעל חובו אם לא הוציאו מבית בעלים פטור וכן אם גנבו מבית שומר והיה מושכו ברשותן ויוצא ומת ברשותן פטור ואם הגביהו או שהוציאו מרשות השומר חייב דוגונב מבית האיש קרינא ביה דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמרי' איתיה.

3 מטלטלי בני שטרא נינהו. והא שטר לא אשכחן אלא בקרקעות דכתיב וכתוב בספר ואי לאו דכתיב אף בקרקע לא היה בשטר קונה וכדאמרינן בקדושין כו, א בשטר מנלן דכתיב וכתוב בספר, ואגב נמי דקני במטלטלין היינו משום דכתיב ויתן להם אביהם מגדנות עם ערים בצורות, אבל שטר למטלטלי לא אשכחן. כנ"ל.

4 אמר ר' אלעזר ראוהו שהטמין בחרשין. יש מפרשים שהטמין עצמו לגנוב, וכן נראה מדאמרינן כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא, אבל הלשון קשה לי קצת, שהיה לו לומר ראוהו שנטמן בחורשין. ואף על פי שכתוב שמות יב, י ופרעה הקריב כבר פרשו הקריב חיילותיו. והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל שהטמין את הבהמה בחורשין בענפי האילנות שעשה ענפי האילנות כמסך בפני הבהמה. ונראה עוד כפירושו ממה שהקשו והא לא משך, שאילו לפירוש הראשון מאי קושיא דלמא הכי קאמר המטמין עצמו בחורשין וגנב וטבח ומכר שאף על פי שלא הזכיר שמשך דרכן לקצר וכדינו משמע ובכולהו מתניתין וברייתא גנב סתם תנו וגנב כדרכו קאמר כלומר שהגביהו או שמשך. וי"ל דמשום דלא קאמר הכא וגנב וטבח ומכר אלא הטמין וטבח ומכר דמשמע שלא הגביהו ולא משך אלא שטבח ומכר בלבד קא מקשי הכא.

5 שהכישה במקל. ופירש הראב"ד ז"ל דהא קא משמע לן דיער מקום משיכה. ואינו מחוור בעיני, דפשיטא דלא גרע מסימטא, אלא קא משמע לן דאף על גב דראוהו כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא כדמקשינן ומפרקינן וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא. ואיכא למידק וכי כל שיש עדים לאו גנב הוא והאמרינן לעיל בפרק הכונס צאן לדיר בבא קמא נז, א דלסטים מזויין גנב הוא. והראב"ד ז"ל תירץ שאר גנבי בשעה שהולכין לגנוב אין יודעין אם יפגע בהן אדם רק ביציאתן ניכר כי הם גנבים אבל זה שיודע שרואין אותו וגנב הרי זה כגזלן ואפילו הכי כיון דמיטמר מינייהו גנב הוא.

6 אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא. פירוש, אין מגדלין אפילו בבית דאילו לרעות אפילו בהמה גסה אסור וכדאמרינן בפרק זה בורר סנהדרין כה, ב רועה שאמרו אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. ואיכא למידק, דהכא תנינן דבהמה דקה אפילו בסוריא שרי וכל שכן בחוץ לארץ אם כן למה הוצרך רבא לומר בפרק זה בורר שם מגדלי בהמה דקה בארץ פסולין בחוץ לארץ כשרין השתא בסוריא מותר בחוץ לארץ צריכא למימר דכשרין. וליכא למימר דאיירי דקאמר דבארץ פסולין קא מסיים בחוץ לארץ כשרין וקא משמע לן דמגדלי גסה אפילו בארץ ישראל כשרים, דההיא נמי מתניתין דהכא היא דמתניתין אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל ודאי משמע הא גסה מגדלין. איכא למימר דאי לאו דרבא הוה אמינא דבארץ אפילו גסה אין מגדלין ובהמה דקה דנקט משום סוריא נקט, לאשמועינן דמגדלין דקה בסוריא.

7 והא דקאמרינן הכא אין מגדלין יש לומר דאין מגדלין אפילו על ידי רועה קאמר, ואף על גב דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא ה, ב דרועה שאמרו שהוא פסול לא אמרו אלא ברועה בהמה שלו אבל של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו, דאי לא תימא הכי אנן היכי מסרינן בהמות לרועה דהא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול, אפילו הכי כל שאמרו אין מגדלין ואפילו בבית לא שנא על ידי עצמו ולא שנא על ידי אחרים. ותדע לך, דמעשה של אותו חסיד דאיתא בסמוך למה לא מסרה לרועה. ומיהו יש לדחות התם אי אפשר הואיל והיה צריך לינק כל שחרית ושחרית והרועים אין דרכן ליכנס בעיר בכל בקר ובקר. ומיהו יש ללמוד מבעלי בתים שבגליל העליון שחרבו מפני שהיו מרעין בהמתן בחורשין ומעבירין אותן על שדה קטנה שלהן. וגם זו אינה ראיה לפי דעתי, שבית אביו של רבי ישמעאל שמעון שזורי אמרי הטעם מפני שהיו מעבירין דרך שדה קטנה, ותדע שהרי בחורשין היו מרעין ובחורשין אפילו בארץ ישראל מגדלין דתנן במתניתין אבל מגדלין במדברות ותניא אבל מגדלין במדברות שביהודה ובמדברות של כפר עכו. ויש אומרים דדוקא על ידי עצמו אסור אבל על ידי רועה מותר, ותדע לך שהרי אמרו בסמוך דבבל כארץ ישראל לבהמה דקה ואילו בבבל היו מגדלין ומרעין על ידי רועה כדמוכח בפרק חזקת הבתים דגרסינן התם ב"ב לו, א הני עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא אתא מריה דחושלא תפסינהו וקא טעין בהו טובא ואמר אבוה דשמואל יכול ליטעון עד כדי דמיהן ואסיקנא משום דעיזי מסורין לרועה, ואמרינן נמי בפרק כיצד הרגל מכריז רבא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תרתי תלת זימני אי צאית צאית ואי לא מייתינן טבחי ושחטינן להו כו' דאלמא אף הן מרעין אותן ויוצאין לרעות בעדר. ואף על פי שאמרו כאן דמגדלין עד יומא דשוקא או עד הרגל, היינו דוקא בבית אבל לרעות בעדר לא וכדתניא בהדיא בתוספתא פ"ח ה"ב אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק, אלא משמע דהתם בשמסרה לרועה ואילו עיזי דשוקא נמי משמע דלא שחטינן להו אלא דמחייבי להו לשלם. והתם נמי בהנהו עזי דבי תרבי דהוה מפסדי לרב יוסף ואמר ליה אביי זיל אימא להו דלצנעינהו דאלמא עיזי הוי להו מגדלין אותן על ידי רועה, וי"ל דשמא לא קבלו דברי רב הונא שבא ולמד דבבל כארץ ישראל לבהמה דקה דהא אפילו רב הונא דתלמידיה דרב הוי הוי להו לחובא איתתיה.

8 אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום. ודוקא בבית אבל לרעות בעיר אסור וכדתניא בתוספתא שהבאתי למעלה.

9 ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום. פירוש, כגון שלקח מקצתן שלשים יום קודם לרגל ועוד לקח באחרונה אחרות לצורך הרגל ט"ו יום ושחט ברגיל הראשנות ונשתיירו לו אותן שלקח באחרונה לא יאמר הואיל ולצורך הרגל קניתיה אף על פי שעבר הרגל ולא הוצרכתי להם אשהה אותן עד תשלום שלשים יום אלא שוחטין מיד. ויש ספרים שכתוב בהן בגירסא כן בהדיא דגרסינן ובלבד שלא ישהה את האחרונה שבהם שלשים יום דאי נפיק ליה רגל ומכי זבנה ועד השתא אכתי לא מלו תלתין יומין לא מישרי שרי לשהויי אלא כיון דנפק ליה רגל לא מבעיא ליה לשהויי.

1 כתובות פתח ↗

וּכְמַאן? אִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ — אִיסּוּר שַׁבָּת אִיכָּא, אִיסּוּר גְּנֵיבָה לֵיכָּא! אִי כְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לָאו כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ — אִיסּוּר גְּנֵיבָה אִיכָּא, אִיסּוּר שַׁבָּת לֵיכָּא!

2 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר רָבָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – לֹא קָנָה חֲבֵירוֹ. וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: מִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ.

3 בבא קמא פתח ↗

שְׂכִירוּת דְּמִטַּלְטְלִין, מִטַּלְטְלִי בְּנֵי שְׁטָרָא נִינְהוּ?! אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׂכִירוּת דְּקַרְקַע.

7 בבא בתרא פתח ↗

הָנְהוּ עִיזֵּי דַּאֲכַלוּ חוּשְׁלָא בִּנְהַרְדְּעָא. אֲתָא מָרֵי חוּשְׁלָא, תַּפְסִינְהוּ, וַהֲוָה קָא טָעֵין טוּבָא. אֲמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: יָכוֹל לִטְעוֹן עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן – דְּאִי בָּעֵי, אָמַר: לְקוּחוֹת הֵן בְּיָדִי. וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַגּוֹדְרוֹת – אֵין לָהֶן חֲזָקָה! שָׁאנֵי עִיזֵּי, דִּמְסִירָה לְרוֹעֶה.

« רשב"א על בבא קמא ע״ח ע״ב רשב"א על בבא קמא פ׳ ע״א »